מרכז פלורנטין בע"מ נ' עירית תל-אביב-יפו

החלטה

לפני בקשה שהגישו התובעים בשני התיקים המאוחדים שבכותרת (להלן: "המבקשים") לתיקון כתבי התביעה.

תמצית התביעות

המבקשים הם יזמים שבנו פרוייקטים למגורים בתחום השטח המוניציפאלי של עיריית תל-אביב (להלן: "המשיבה"), המבקשים בת.א. 37594-06-11 בנו שלושה פרוייקטים והמבקשים בת.א. 16909-12-11 בנו גם הם שלושה פרוייקטים.

לוועדת המשנה לתכנון ובניה תל-אביב-יפו הוגשו בקשות להיתרי בניה עבור הפרויקטים השונים.

כדי לקבל התרי בנייה, נדרשו מבקשי ההיתר, לעמוד במספר תנאים תכנוניים וביניהם, הסדרת מקומות חניה בנכס. ועדת המשנה לתכנון ובניה אישרה את הבקשות להיתר, בכפוף למספר תנאים, ביניהם, השתתפות בתשלום לקרן חניה.

המבקשים שילמו למשיבה תשלומים לקרן החניה בגין הפרוייקטים השונים.

המבקשים הגישו את התביעות שבכותרת, בהן הם עותרים להשבה של מלוא הסכומים ששילמו לקרן החניה.

המבקשים טוענים בכתבי התביעה כי לא הייתה להם ברירה אלא לשלם את התשלומים לקרן החניה, שכן התשלום היה תנאי מוקדם לקבלת היתר בנייה. לטענתם, התשלום נעשה תחת כפייה או אילוץ, וכך גם חתימתם על כתבי ויתור בעניין זה.

לטענת המבקשים, המקור הנורמטיבי המסמיך את המשיבה לגבות כספים לקרן החניה הוא סעיף 2(ב) לתוספת להוראות תקנות התכנון והבניה (התקנת מקומות חניה), התשמ"ג-1983 (להלן: "תקנות החניה").

המבקשים טוענים כי התקנות תוקנו באופן רטרואקטיבי בשנת 2004, באופן שניתק את הזיקה בין תשלום לקרן החניה ומתן תמורה בדרך של מקומות חניה שישרתו באופן ישיר את הנכס בגינו בוצע התשלום לקרן חניה. לטענתם, התיקון בוצע תוך חריגה מסמכות, הטיל על הציבור מס לא חוקי ו/או החיל אותו רטרואקטיבית, שלא כדין, לפיכך הוא בטל או בר ביטול בשל אי חוקיות.

המשיבים טוענים כי לא התקיים בעניינם אף אחד מהתנאים הנדרשים כדי להכשיר חיוב בתשלום לקרן החניה לפי הנוסח המקורי של תקנות החניה. לפיכך, נעשה חיוב שלא כדין, ועל המשיבה להשיב להם את הכספים ששילמו.

לחילופין, טוענים המבקשים כי החיוב לא עומד גם בתנאים שנקבעו בנוסח הנוכחי של תקנות החניה.

עוד טוענים המבקשים, כי הכספים שנגבו מהם הם תשלומי חובה מסוג דמי השתתפות (או לכל היותר אגרה או היטל), זאת משום שתכליתם השתתפות בעלות הקמת מקומות החניה לתכלית מסוימת. השארתם בידי המשיבה לאחר שנגבו בכפייה, כאשר המשיבה לא עשתה בהם שימוש התואם את תכלית הגבייה, תהפוך אותם למס במסווה של דמי השתתפות.

המבקשים טוענים כי למיטב ידיעתם הכספים שנגבו מהם לא שימוש להקמת מקומות חניה חדשים ורלוונטיים לפרויקטים, כי הכספים לא הופקדו בקרן ייעודית לפרויקטים וכי המשיבה גובה כספים לקרן החניה בהיקף העולה על צרכיה בהתקנת מקומות חניה ולכן מתעשרת על חשבון הציבור שלא כדין.

טענות הצדדים בבקשה

ביום 25.6.13, בעקבות בקשת המשיבה, ניתנה על ידי החלטה לפיה סעיפים 6 ו-7 לחוות דעתו של מר אריה קמיל וסעיפים ג' ו-י' לחוות דעתה של הגב' אורית פפר, שתיהן חוות דעת מטעם המבקשים, יימחקו שכן הם בבחינת הרחבת חזית.

ביום 30.6.13 הוגשה על ידי המבקשים הבקשה שלפני, בה עותרים המבקשים למתן רשות לתקן את כתבי התביעה, כך שיכללו שלושה סעיפים כמפורט בפתח הבקשה, שהם אותם חלקים שנמחקו מחוות הדעת שהוגשו מטעמם, כאמור לעיל.

לטענת המבקשים, החלקים שנמחקו מחוות הדעת עוסקים בפגמים מהותיים בחיובים שהושתו עליהם בקרן החניה, ולפיכך דיון בטענות הצדדים תוך התעלמות מטענות אלה יגרום למתן פסק דין שאינו מבוסס על מלוא טענות הצדדים, ועשוי להוביל לתוצאה בלתי צודקת.

המבקשים טוענים כי הפסיקה נוהגת ביד רחבה בבקשות לתיקון כתבי טענות.